מנהג ישראל בכל המקומות לקיים 'זכר לשמחת בית השואבה' בלילות חוה"מ סוכות, בשירה ובריקודי שמחה אל תוך הלילה.
בתלמוד בבלי מסכת סוכה דף נא ע"א מתוארת שמחת בית השואבה בזמן שבית המקדש היה קיים:
"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול (יצירת הפרדה למנוע תערובת גברים ונשים).
מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה, ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל. מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן (=חגורותיהם), מהן היו מפקיעין (את הפתילות), ובהן היו מדליקין. ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה.
ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושני חצוצרות בידיהן. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו. (הגיעו לקרקע תקעו והריעו ותקעו). היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח.
הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהן ממזרח למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה (וחטאו בעבודה זרה), אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש, ואנו – ליָ'ה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונין ואומרין אנו ליָ'ה וליָ'ה עינינו".