ט"וּ באב (חמישה עשר בחודש מנחם־אב) הוא יום טוב המצוין בעם ישראל עם הרבה שמחה ורגשי חום ואהבה. בימי קדם נהגו בנות ישראל בארץ לצאת בט"ו באב לרקוד בכרמים בבגדי לבן שאולים (כדי שלא יהיה ניכר למי אין בגד ובכך למנוע בושה מבנות עניות שאין להן משל עצמן), והיו מתאמצים ביום זה לשדך את הבנים עם הבנות לשם נישואים. בבתי הכנסת אין אומרים תחנון ביום זה, ומגבירים בו את לימוד התורה. תאריך ט"ו באב מציין מספר תכנים ואירועים חשובים שהתרחשו בו, חלקם שייכים באופן ישיר לחיזוק מוסד הנישואים והקמת בתים בישראל, וכפי שנפרט להלן על פי התלמוד בבלי ומקורות נוספים.
יצאו בנות ירושלים לכרמים
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה־עשר באב וכיום־הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות? 'בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוֹי תן עיניך במשפחה'. 'שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא, ל), ואומר (=וכן כתוב): 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה' (שם, לא). וכן הוא אומר: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר השירים ג, יא), ביום חתונתו – זה מתן תורה. וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו". (לשון המשנה בסיום מסכת תענית).
זמן עצי הכהנים
במגילת תענית מצויין יום זה כ"זמן עצי הכהנים" שאין להספיד בו. בתלמוד בבלי (בבא בתרא קכא, ב) מובא כי ביום זה בכל שנה ושנה סיימו את כריתת העצים לבית המקדש עבור אש התמיד שעל מזבח העולה, שכן מאותו היום ואילך יורד כוח החמה וכבר ניכרת לחות בעצים שעלולה לגרום להופעת תולעים הפוסלות את העצים למזבח. סיום הבאת העצים למקדש היה מלווה בשמחה גדולה על שזכו להשלים המצווה, כפי שחוגגים סיום מסכת בלימוד הגמרא וכדו' (רשב"ם, בבא בתרא שם). וכן שמחו על כך שמכאן והלאה ניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה (רבנו גרשום).
יום שכלו בו מתי מדבר (סיום הנדודים, חידוש הנבואה, ובשורת הכניסה לארץ)
ככפרה על חטא המרגלים שאירע בתשעה באב בשנה השניה ליציאה ממצרים, נגזר על בני ישראל למות במדבר ורק בניהם יכנסו לארץ. בכלל הגזירה היה שכל אחד יחפור קבר לעצמו בט' באב בכל שנה ויכנס בתוכו עם רדת הערב. מי שהתעורר בבוקר ידע שקבל עוד שנה לחיות, וכך משנה לשנה היו מתים דור יוצאי מצרים. בט' באב של שנת הארבעים לא מת אף אחד בקברו, ולכן המשיכו בלילות הבאים להכנס לקברים, שמא טעו בחישוב התאריך. כשהגיע ליל ט"ו באב, וראו את הירח המלא זורח מתחילת הלילה, אמרו: "ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו", ועשו משתה ושמחה ויום טוב. בו ביום חזר "הדיבור" (-דבר ה') אל משה רבנו והתחדשה הנבואה שנפסקה לפני 38 שנים, והיה הדבר כסימן לסיום הנדודים של 'דור המדבר' ותחילתו של דור הנכנס לארץ ישראל.
הותרו השבטים להתחתן זה בזה
בעקבות פרשת בנות צלפחד נקבע שבת שעתידה לרשת נחלה מאביה תתחתן רק עם בן שבטה כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר דרך ילדים שיהיו מיוחסים לשבט האב. מצב זה יצר כנראה מצב ששבטים נמנעו מלהתחתן אלה באלה באופן גורף, ונוצר מתח בין השבטים. עם התבססות בני ישראל בארצם והתייצבות כל שבט ושבט בנחלתו, בוטלה תקנה זו שהייתה מיועדת רק לדור המדבר.
הותר שבט בנימין לבוא בקהל
כתוצאה ממלחמת האחים שארעה בקשר ל"פילגש בגבעה" (סוף ספר שופטים), נשבע העם לא לתת לבני בנימין לשאת נשים מישראל. לאחר מכן הצטערו על כך ששבט שלם עומד להיכחד, ולכן הציעו לבטל את החרם ולעודד את צעירי בנימין הרווקים להגיע בט"ו באב לכרמי שילֹה ו"לחטוף" כלות מבין המחוללות, כנהוג בחג זה "מימים ימימה".
יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה
הרוגי ביתר, שהיו מוטלים בשדות מאז מרד בר כוכבא בשלטון רומי, הובאו לקבורה בט"ו באב. חז"ל ציינו שהיה בכך נס, שלמרות הזמן הרב שעבר מאז מיתתם, גופותיהם לא הסריחו. לזכרון מאורע זה תיקנו חכמי יבנה את הברכה הרביעית בברכת המזון: "הטוב והמטיב", דהיינו: 'הטוב' – שלא הסריחו, 'והמטיב' – שניתנו לקבורה.
הוסרו המחסומים לעלייה לירושלים
בט"ו באב הסיר הושע בן אלה המלך את הפרוסדאות [=משמרות] שהעמיד ירבעם בן נבט כדי למנוע מיהודים לעלות לרגל לירושלים ובכך לפלג בין מלכות יהודה וישראל ולהעצים את שלטונו. עם ביטול המשמרות שבמעבר הגבול התאפשר לבני ממלכת ישראל לחגוג את שלושת הרגלים יחד עם בני ממלכת יהודה, לראשונה מאז פיצול מלכות ישראל בימי ירבעם.
נוסדה ראשון לציון
בט"ו באב ה'תרמ"ב (1982) עלו שבעה עשר מייסדי המושבה ראשון לציון על הקרקע. כיום ראשון לציון היא אחת הערים הגדולות והמפותחות במדינת ישראל.
