בשנת ד'תתכ"ח (67 לסה"נ), ערב חורבן בית שני, צר צבא אספסינוס הרומי על העיר גמלא, אשר יושביה היהודים החזיקו מעמד ימים רבים, עד שפרצו הרומאים לעיר בכ"ב בתשרי, ולמחרת באו בשעריה: "ומיושבי גמלא ברחו עזי הנפש ונמלטו על נפשם, והחלשים ספו ברעב. ואנשי המלחמה החזיקו עוד מעמד במצור עד יום עשרים ושנים לחודש הפרברטיוס (תשרי). כי ביום ההוא באשמרת הבוקר התגנבו שלושה אנשים מן הלגיון החמשה־עשר (הרומי) בלאט אל המגדל הזקוף אשר ממולם וחתרו תחתיו. והצופים בראש המגדל לא ראו אותם בעלותם, כי חשך הלילה כסה עליהם, וגם לא חשו אותם בבואם… ופתאם נהפך המגדל תחתיו בקול שאון גדול… והשומרים אשר על החומה נבהלו מאד ועזבו את משמרותיהם וברחו, ורבים נועזו לבקוע להם דרך בין מערכות הרומאים ונפלו בחרב, ואתם היה גם יוסף, אשר ירה בו אחד הקלעים בעת מנוסתו דרך פרץ החומה… אולם הרומאים זכרו את תבוסתם הראשונה ולא באו בשערי העיר עד יום עשרים ושלשה לחדש הזה". (מלחמות ד, א, ט)
