רבי אברהם בן ברוך מזאמשט
אב"ד ק"ק באר
נלב"ע בערך בשנת ת"צ
בבית הכנסת צריך שיהיו חלונות או חרכים לכיוון כותל המערבי שבירושלים, ששם קביעות השכינה תמיד, ומשם משגיח ה' אל בתי הכנסת ששכינתו מצויה גם בהם
"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט). ויש לומר, דאיתא בברכות (לד, ב): חציף איניש מאן דמתפלל בבקתא, פירש רש"י (אינו נמצא לפנינו): בשדה, שהרי הקב"ה מצוי בבית הכנסת כדאיתא בברכות (ו, א). אבל [גם] איתא בברכות (לד, ב; לא, א) שיש להתפלל דוקא בבית שיש בו חלונות, שנאמר (דניאל ו, יא): "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם", והטעם – שהשכינה אינו זז מכותל מערבי, לכך [צריך] להיות חלון נגד ירושלים ונגד אותו כותל מערבי. ואם אי אפשר להיות חלון צריך על כל פנים להיות נקב חרך נגד ירושלים.
ולזאת אמר (שיר השירים ב, ח): "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי" – לבית הכנסת, כדאיתא במדרש (עיין שיר־השירים רבה, סדרא תנינא, פסוק ט אות ב)[1], ויש להתפלל בבית הכנסת וחלונות נגד ירושלים נגד כותל מערבי, דשם קביעות שכינה, שם תמיד 'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ' – כותל מערבי. ולכך 'משגיח מן החלונות' – השגחה לנו משם לחלונות [שבבתי הכנסת], ו'מציץ מן החרכים' – אף נקב קטון נגד ירושלים, ותהיה הצצה מן החרכים לנגד ירושלים. וגם יש לומר 'כתלנו' כפשוטו, בבית הכנסת, שלא יתפלל בשדה אלא בבית הכנסת השכינה[2].
