בליל ח' באב ה'רנ"ב (31.7.1492), הסתיימו ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד מרצון, והחל גירוש אכזרי בכפייה ליהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש יהודי ספרד נחרת בזיכרון הקולקטיבי כאחד מהאסונות שחלו בתולדות העם היהודי סביב תשעה באב.
כחמש שנים מאוחר יותר (1497) החל גירוש בתנאים שונים מעט על יהודי פורטוגל, ושנה אחר כך גורשו גם יהודי ממלכת נווארה. בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של מלכי ספרד: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.
גירוש יהודי ספרד סימן את סיומו של פרק בתולדות עם ישראל, והותיר רושם משמעותי בספרות ההלכה, בשירה ובתרבות, ובהתפתחות הקהילות היהודיות שליהן הגיעו המגורשים, ומאוחר יותר גם צאצאי האנוסים שהראו עצמם כלפי חוץ כנוצרים כדי לא להגרש.
גירוש גיטו ורשה לטרבלינקה
ח' באב ה'תש"ב (22.7.1942), החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.
