בל' בסיון תקצ"ט (1839), בקרו הזוג משה ויהודית מונטיפיורי בירושלים, חרף סכנת המגפה שהשתוללה בעיר באותם ימים. היה זה גם יום הנישואין ה-כ"ז של בני הזוג, ובמשך כל היום רדפו לעשות צדקה וחסד עם שרידי היהודים המתגוררים בעיר, עניים ודווים, עד שאזל כל הכסף מכיסם. ביומנה תארה יהודית את הרושם העז שהשאיר בה הביקור בשריד המקדש בו ביום:
"בקרנו את הכותל המערבי, והוא משרידי בנין שלם, אשר השאיר לנו ד' שריד כמעט, למזכרת אהבתו אלינו, עם סגולה, ואף העת האכזריה המבלה הכל – לא שלטה בו. ואף ידיהם של מחריבי ארצנו – לא חלו בו. האבנים הן גדולות מאוד והן צמודות זו לזו, זו על גבי זו, בכח ובחוזק. הוא, הכותל, שומר ישראל. אמרתי עם לבי: האם אין הוא אות לישראל, כי עוד לא אפסה תקוותו? עֵד הוא התל הזה, כי בוא יבוא היום ולא יאחר עוד, אשר כל העמים ילכו בשם ה', ונהרו אל הר ציון ויענו כולם בפה אחד בשפה ברורה: 'הללויה! זמרו לאלוקי ישראל!'. וכבר נודעו לעמנו דברי חז"ל (זוהר שמות ה, ב): "מעולם לא זזה שכינה וכו', שנאמר: הנה זה עומד אחר כותלנו".
*יש לציין שגם בבקורם הראשון בירושלים בשנת תקפ"ז, ראשית מצעדם בבואם ירושלימה היה ביקור בכותל המערבי.
(ע"פ 'ספר מאה שנה', ת"א תרצ"ח-1938, עמ' 57; 78-79)
