הרב בן ציון אלפס (תרי"א-1850 – כ"ג בכסלו תש"א-1940), מחנך, דרשן, וסופר תורני דגול, שהתארח משך שנתיים בירושלים בבתי מחסה בבית משפחת ברגמן (בשנים תרל"ב-תרל"ד; 1872-1974), תאר את רשמיו:
"בערב פסח הלכתי אל הכותל קודם חצות ואמרתי שם סדר קרבן פסח שתקן הגר"א ז"ל, והתפללנו שם מעריב וקראנו הלל אחר התפלה, ואחר כך הלכתי לבית ברגמן וסדרנו הסדר עם כל משפחתו… ובהשכמה הלכתי לחורבת רבי־יהודה החסיד והתפללתי שם תפלת שחרית והלל וקריאת התורה. ולתפלת מוסף הלכתי אל הכותל, וירד שם לפני התבה הגאון הצדיק ר' אליעזר דן (רלב"ג) שהיה קולו ערב ומתוק דומה להש"ץ פיינזינגר מווילנא, ובאמרו: 'ומפני חטאינו', בקולו המתוק, נפתח בקרבי מעין דמעה של שמחה. ומשם הלכתי לברגמן לסעודת יו"ט, ואמרתי בלבי שכל הטורח והתלאה שמצאתני מיום נסיעתי מווילנא עד היום, לא כלום הוא כנגד המעת־לעת מאחר הצהרים של ערב פסח עד אחד הצהרים מראשון של פסח, כה עברו עלי שתי השנים".
מעט ימים לפני כן זכה להגיע לראשונה לכותל, וכך תאר: "בקרתי את כותל המערבי בפעם הראשונה ומעייני דמעות נזלו מעיני. בכיתי עד שלא נשאר בי כח, בקראי שם הפסוק (ישעיה סד, י): 'בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ, אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ, הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה', וקרעתי כדין (שלחן ערוך אורח חיים, סימן תקסא סעיף ב). וכל רגשי רעיוני, שעלו בלבי ובמוחי בעמדי אצל הכותל, הדפסתי אותם אחר זה, בוילנא, ב"ש"ס תחנה החדשה" בשלש תחִנות, שראוי לאומרם אצל הכותל. קחנו משם ותרוה נחת. וכל כך נדבק נפשי לקדושת הכותל עד שבלילה אחד לקחתי פנס ומשניות קדשים, והלכתי קודם חצות אל הכותל ועמדתי שם עד הבוקר, ולמדתי שם מסכת תמיד, ונדמה לי כי עומד אני בעזרה ומשמש לפני ד' עם הכהנים משרתי השם".
(מעשה אלפס: תולדות וזכרונות, ירושלים תש"א, פרק ג)
