הרב זאב יעבץ (תשרי תר"ח – י"ח בשבט תרפ"ד), חוקר תולדות עם ישראל ומחשובי הסופרים התורניים שקמו בעת התחיה, עלה לירושלים וקבע לעצמו יום זה לזכרון. וכך תאר:
"עליתי להֵרָאוֹת את פני ה' בחג השבועות ולהשתחוות בהר קדשו, ויהי ממחרת השבת (=למחרת יו"ט ראשון של פסח), ואגמור בלבי להיות מן הזריזים המקדימים למצוה, ולעלות ירושלימה שני שבועות לפני העצרת (=חג שבועות)… כמעט לא מצאתי את לבבי להנשא בעגלה על אדמת הקודש אשר דרכו בה רגלי אבותינו ואמותינו, נביאינו וכהנינו, מלכינו ושרינו… כאשר הוספתי לבוא אל העיר כן הוספתי למצוא בדרך אנשים מירושלים לבושי בגדי כבוד אשר יצאו לקראתי לברך את בואי… הזדרזתי להם 'שלום וברכה' בכל לבי, ואמהר ואקום ללכת לירושלם, לקרוע ולבכות על העיר ועל המקדש… ונלך הלוך וקרב אל העיר, משני עברי הדרך נטועים גני עדן, ובתי חמד בנויים… עד אשר נשקפה אלי חומת ירושלם האבלה והקודרת. כאלמנתו של מלך, אשר בגאון תפארתה היא אפילו כשהיא שוממה, היתה עיר אלוהים בעיני. "לפני גדולתך אעמוד ואבהל" ('שחר אבקשך', רבי שלמה אבן גבירול) המו מעי בקרבי, עוד גדלת, עוד רוממת, אך מה שוממת! "צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה, יְרוּשָׁלִַיִם שְׁמָמָה" קראתי (ישעיה סד, ט; שלחן ערוך אורח חיים תקסא, ב), ולבי ובגדי היו לקרעים.
באתי בשער העיר ירושלים. ה' אלוהים! מי אני כי הבאתני עד הלום? כמה גדולי וטובים כלתה נפשם לבוא הנה, ולא זכו, ואני הנה רגלי עומדות בשעריך ירושלים, ב'גֵּיא הַחִזָּיוֹן' שכל החוזים נתנבאו עליה, שכל החוזים עמדו ממנה (ע"פ ישעיה כב, א; איכה רבתי פתיחתא כד). באתי אל עיר הקודש פנימה, והנה, ברוך ה', החלה להתנער מעפר, חֻצותיה רצופות היטב, מימין ומשמאל בנויים בתים יפים… החנויות תכופות אשה לרעותה, והמון אדם רב שוקק בחוצות. ככל אשר הוספתי לבוא אל העיר פנימה התחזק לי הכְּלל אשר כָּלל הרמב"ן ז"ל (אגרת הרמב"ן מירושלים, ט' באלול ה'כ"ז): "כל המקודש מחבירו חרב מחבירו", כי ככל אשר קרבתי אל מקום המקדש, כן צָרוּ השווקים וכן נעקשו, עד אשר באתי אל שוק צר אשר אין שם כי אם כדי מעבר שני אנשים.
פתאום, נראה אלי בגבהו כותל המערבי בגאון חורבנו. חרדת אלוהים נפלה עלי, כי המקום אשר אני עומד עליו קדוש הוא מכל קודש, אליו יכוונו בני ישראל את לבם, מכל ארצות פזוריהם (ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ה; בבלי ברכות ל, א). התרפסתי התרפקתי על אבני הקודש, "אבחר לנפשי להשתפך במקום אשר רוח אלוהים שפוכה על בחוריך, את בית מלוכה ואת כסא כבוד־אל, ואיך ישבו עבדים עלי כסאות גביריך" ('ציון הלא תשאלי', ריה"ל). האבנים האלה צורי עולמים הם ליעקב. מפאתי צפון ומירכתי תימן, עיני נדחי ישראל נשואות אל המקום הזה אשר שם עָקֹד עָקַד אברהם את בנו, ומשם פקֹד יִפקֹד ה' את עמו; סוף דבר – מרכז הוא לנו לכל הזמנים, ולכל המקומות.
כל עוד נשמת אלוהי באפי, יום זכרון יהיה לי היום הזה, יום כ"ב אייר, כי הדום רגלי אלוהינו ראו עיני".
(מכתב מיהוד בשנת תרמ"ח-1888; א' יערי 'אגרות ארץ ישראל' [ת"א תש"ג], עה עמ' 478).
