בר"ח אייר תרפ"א (1921) מינה הנציב הרברט סמואל את ח'אג'־אמין אל חוסייני למוּפְתי ירושלים ('פוסק הלכה' בדת האיסלם, ומשפיע רוחני־חברתי של העדה), לאחר חנינה מעשר שנות מעשר שנגזרו על חאג־אמין בעקבות מאורעות פסח תר"פ שעמד בראשם. מופתי זה פעל לביטול 'הצהרת בלפור' ולשם כך הוביל את המאבק הערבי נגד זכויות היהודים להתפלל בכותל המערבי וניסה להוציא מהתודעה הבין־לאומית את הזיקה בין העם היהודי להר הבית. מאוחר יותר גורש מן הארץ בעקבות המרד הערבי (תרצ"ו-תרצ"ט), ובא במגע עם גרמניה הנאצית כדי למגר בעזרתה את היהודים והאנגלים גם יחד. הוא ניהל בברלין תעמולה למען הנאצים בקרב המוסלמים, וסייע לארגן בבוסניה גיוס אס.אס. של מוסלמים, והיה שותף להיטלר ימש"ו בדיונים בדבר 'הפתרון הסופי' (להרחבה: אנציקלופדיה עברית כרך יז, עמ' 828).
המופתי ניסה למשוך את תשומת הלב העולמית ל'קדשי־האסלם' על ידי שיפוצם, האדרתם ופיתוחם, ובכך ליצור 'תסיסה דתית־לאומית' ולהפוך את סוגיית ארץ־ישראל ועליית היהודים לנושא המעסיק את כלל הערבים. "הבלטת הסכנה הנשקפת לקודשי האיסלם על הר־הבית הפכה להיות מכאן ואילך סמל המאבק בציונות ומנוף פוליטי רב עוצמה לגיוס תמיכת הציבור המוסלמי בארץ ומחוצה לה" (אברהם סלע, 'ירושלים בתודעה ובעשיה הציונית', עמ' 263, 267).
