צום תשעה באב נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים של ליל י' באב, כלומר כ־24 שעות וחצי. חז"ל קבעו את היום לאבלות, לחשבון נפש ולתענית, מפני חמישה אסונות שארעו בו בתולדות עמנו (תענית כט, א; רמב"ם הלכות תעניות, ה, ג):
נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ בעקבות חטא המרגלים.
נחרב בית המקדש הראשון.
נחרב בית המקדש השני.
נלכדה העיר הגדולה ביתר, ונפלו רבבות ונהרגו בידי הגויים והיתה זו צרה גדולה כמו חורבן המקדש (זמן מרד בר כוכבא);
חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל וסביביו, והתקיים הפסוק: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ".
נגזר על ישראל לא להכנס לארץ (1)
בליל ט' באב, לאחר שהמרגלים ששלח משה לתור את הארץ אמרו דיבת הארץ, בכו בני ישראל: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ… וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ (-כלומר, הלוואי וכבר היינו מתים), וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז, הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה (-כלומר, עדיף לנו לשוב לעבדות מצרים מאשר להכנס לארץ)" (במדבר יד, א-ג).
רק יהושע בן־נון וכלב בן־יפונה עמדו מנגד "וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (שם פס' ז).
בגלל שמאסו העם בארץ הטובה נגזר עליהם להסתובב במדבר ארבעים שנה (כנגד 40 ימי תיירות המרגלים בארץ) עד שכל הדור יכלה במדבר, ורק בניהם יכנסו לארץ.
על בכיית העם ופחדם להכנס לארץ המובטחת נאמר להם כי מפני שבכו בכייה של חנם נגזר על ישראל אותו לילה לבכייה לדורות (ע"פ בבלי תענית כט, א).
חורבן בית המקדש הראשון (2)
נחרב בית המקדש הראשון, בתשעה באב שנת ג'של"ח (586 לפנה"ס; לפי שיטת ספירה אחרת 422 לפנה"ס). הבית שנבנה על ידי שלמה המלך על גבי יסודות שהניח אביו דוד המלך, עמד על תלו כארבע מאות ועשר שנים, עד שהועלה באש על ידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, אשר כבש את ירושלים והחריבה.
עיקר שריפת המקדש היתה בי' באב, אך תשעה באב נקבע לצום וליום אבלות עיקרי מפני שבו התחילה השריפה (בבלי תענית כט, א). חז"ל מסרו כי הגורם המרכזי שהביא לחורבן הן שלוש עבירות חמורות שהיו בעם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
חורבן בית המקדש השני (3)
נחרב בית המקדש השני, בתשעה באב שנת ג'תתכ"ח (70 לספירה), בידי הצבא הרומי והמצביא טיטוס בראשו. חז"ל מסרו כי הגורם המרכזי שהביא לחורבן המקדש היתה 'שנאת חינם' שהיתה ביננו (בבלי יומא ט, ב). ולכן מקובל בידינו לאורך הדורות כי בית המקדש יבנה מחדש כאשר נרבה באהבת חינם.
* בספר "פלא יועץ" לרבי אליעזר פאפו (ערך שנאה): כל זמן שאיננו נטהרים מחטא שנאת חינם, אי אפשר להיגאל, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: אמר הקדוש ברוך הוא, אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חינם, בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר (תהלים קכב): "שאלו שלום ירושלים".
* הראי"ה קוק: "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ח"ג, עמ' שכד).
* רבי יחיאל מאיר מדרוביטש: "ארץ ישראל חרבה בגלל שנאת חינם, ותיקונה – אהבת חינם" (רבבות אפרים חלק ג, עמ' יז).
* עוד רבנים רבים הזכירו רעיון זה, למשל: האדמו"ר מויז'ניץ, הרבי מלאובאויטש חב"ד, הראשל"צ הרב בקשי (ראו ערך "אהבת חינם" בויקפדיה).
נלכדה ביתר (4)
ביתר היתה עיר יהודית מדרום־מערב לירושלים, שמלאה תפקיד חשוב במרד בר־כוכבא והייתה מבצרו ומעוזו האחרון. כיבוש העיר ביתר על ידי הרומאים התרחש לפי המקובל בתשעה באב ג'תתצ"ג, 65 שנה לאחר חורבן המקדש השני (135 לספה"נ). הכיבוש והטבח בתושבי העיר סימן למעשה את סוף המרד וחורבן העצמאות היהודית בארץ ישראל עד קום מדינת ישראל בשנת ה'תש"ח (1948 לספה"נ).
בתלמוד בבלי מצוין כי חכמי יבנה הוסיפו בברכת המזון את ברכת "הטוב והמטיב" כאשר התאפשרה הבאת הרוגי ביתר לקבורה, לאחר שבתחילה נמנע הדבר על ידי הרומאים.
חרש טורנוסרופוס את ההיכל (5)
קווינטוס טיניאוס רופוס (Quintus Tineius Rufus), המכונה בתלמוד הבבלי "טורנוסרופוס הרשע", היה נציב רומי בשנים 130-134 לספירה הנוצרית, בונה העיר האלילית "איליה קפיטולינה" על חורבות ירושלים, ובתקופתו פרץ מרד בר כוכבא. לאחר חורבן המקדש והארץ קיים טורנוסרופוס את המנהג הרומאי לחרוש כל עיר כבושה בידם, ובכך התקיים מה שנאמר (ירמיה כו, יח): "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וגו' וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".
עתיד להיות יום שמחה
הנביא זכריה (ח, יט) התנבא כי לאחר ביאת המשיח ובניית המקדש השלישי, תשעה באב, כשאר צומות האבלות על החורבן, יהפוך ליום של חג ושמחה.
נולד יששכר בנו של יעקב
י' באב יום לידתו ופטירתו של יששכר בן יעקב אבינו ולאה אמנו. נולד בשנת ב'קצ"ז (1441 לפנה"ס) וחי 122 שנה. (ע"פ סדה"ק).
גירוש יהודי אנגליה
ב-ט' באב שנת ה'ן (18.7.1290) הורה מלך אנגליה אדוארד הראשון לגרש את כל היהודים מארצו עד הראשון לחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.
ממנהגי מרוקו בתשעה באב
בברית מילה שחל בט' באב קוראים לילד הנימול "מנחם" (כשמו של המשיח), בתפילה שה' ירחם על עמו ישראל ויבוא להם תשועה ונחמה על־ידי הילד הזה.
נהגו לתרגם את הפטרת ט' באב לערבית כך שכולם יבנו, כדי להגדיל האבל בלב האנשים, נשים, זקנים ותינוקות.
ממנהגי פרס בתשעה באב
בערב ט' באב אחרי תפילת מנחה סועדים תבשיל אורז ועדשים לסימן אבל. אחרי הסעודה טובל כל אחד ביצה בצלחת אפר המוכנה על המפה ואוכל אותה, ולאחר מכן טובל קצה אצבעו באפר ומעבירו על מצחו מן הרקה האחת אל השניה.
בבית הכנסת בחושך מספר החזן לקהל את אגדות החורבן.
בכל בית מפרישים סכום כסף לעניים ושמים אותו תחת לכרית. לזכר החורבן שמים גם לבנה גסה או חילוקי אבנים תחת הכרית. בבוקר אוסף האב את כל המטבעות ולוקח אותם לבית הכנסת לחלקם לעניים ולהשתתף גם בקניית "קורבן". בזמן התפילה עוברים עניי העיר מאחד לשני וזוכים במטבעות שהיו תחת הכרים.
השמש מכריז על תרומות ל"קורבן" בהם משתתף כל אחד ואפילו העניים, בכסף זה קונים שה או כבש, ושומרים אותו עד שחיטתו בשעת המנחה בחצר בית הכנסת. מנהג זה נחשב כפרה לציבור ונקרא בפי העם "קורבן" בהיותו זכר לקורבנות שנהגו בבית המקדש. בזמן השחיטה סומכים האנשים והילדים את ידיהם על "ראש הקורבן" לכפרת הציבור בדומה למנהג "כפרות" הנעשה בקהילות רבות בערב יום הכיפורים.
ממנהגי אלג'יריה בתשעה באב
בט' באב נהגו נשים לנקות את הבית לאחר חצות היום כהכנה לקראת בואו של המשיח. מנהג זה קיים גם בקהילות רבות בארץ ישראל, ובמיוחד בקהילות צפון אפריקה הנוהגים לעסוק לאחר חצות היום בסידור הבית (ואפילו בסיוד) – לבטא את הכנה לביאת המשיח.
לוח זכרון לחורבן
Gross300
ספר
Gross336
