ביום ששי בצהרים, י"ז במנחם־אב תרפ"ט (23.8.1929), פרצו פרעות נוראות בירושלים על רקע מאבק היהודים לזכויותיהם הדתיות בכותל המערבי (בפי הערבים נקראות הפרעות ثورة البراق, כלומר: "מהפיכת אל-בוראק"). אלפי ערבים מוסתים יצאו ממסגד־עומר על הר־הבית, לאחר ששמעו נאום שִׂטְנה מהמופתי. במשך היום ובשבת למחרת, השתוללו ברחובות העיר כשקריאות "איטבח אל־יהוד" (=שִׁחטו את היהודים) מאיימות על היהודים שהסתגרו בבתיהם. הפורעים פגעו בסכינים ובאלות בכל יהודי שנקרה בדרכם והרסו את בתי־המסחר. תוך יומיים נרצחו בירושלים שבעה־עשר יהודים ושלושים־ושמנה נפצעו. בעקבות הפרעות, נטשו את איזור "הרובע המוסלמי" מרבית תושביו היהודיים. מהר מאוד התפשטו הפרעות ברחבי הארץ, ונמשכו כשבוע עד כ"ד במנחם־אב.
בשבוע הדמים נהרגו 133 יהודים ברחבי הארץ ונפצעו 339. מבחינת ההיקף הגיאוגרפי והנזק בנפש וברכוש, היה זה הזעזוע הקשה ביותר שארע ליישוב היהודי בארץ מראשית המפעל הציוני, ונדמה היה שהתיישבות בסכנת חיסול.
בעקבות המאורעות, שכונו אז "מאורעות הכותל", מונתה "ועדת שאו" לחקירת האירועים. הוועדה הובילה להגשת "דו"ח הופ-סימפסון" לאחר מספר חודשים, ובעקבותיו פורסם "הספר הלבן של פאספילד" (הלינקים לויקפדיה).
(ע"פ 'כותלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל', עמ' 78; ועוד)
